הנתונים לגבי מה שמתרחש במערכת החינוך ככל הנראה באופן מכוון אל העדה האתיופית הן בהיבט של קבלה למוסדות חינוכיים של תלמידים בכל הגילאים והן בהיבט של מורים אתיופיים שסיימו את הכשרתם ולא מצליחים להשתלב במערכת מטרידים מאוד.
נכון להיום יש למעלה מ-40,000 ילדים ובני נוער ממוצא אתיופי בישראל. במומוצע 1,000 מהם משולבים בחינוך מיוחד, 3,000 בחינוך התיישבותי ו-600 אינם משובצים ונמצאים ביחידות לקידום נוער. למרות שאחוז גבוה מהתלמידים האתיופיים ניגשים לבחינות הבגרות, רק 36% בממוצע זכאים לקבלת התעודה ועומדים בדרישות, זאת בהשוואה ל-54% בחינוך היהודי. אתיופיים רבים מעידים כי הסיבות לנשירה, חוסר השתלבות של המורים האתיופיים במערכת החינוך, אי הגעה לבית הספר ושאר תוצאות המתרחשות בפועל היא בשל אפליה לצד פערים תרבותיים קיצוניים של עולים חדשים. מכיון ומשפחות רבות לא מדברות את השפה בבית, הדבר מחליש עוד יותר את התלמידים ומקשה עליהם את ההשתלבות. בנוסף, תלמידים רבים משולבים במערכות חינוך דתיות מה שיוצר עוד יותר פערים, יש חוסר איזון בין מה שקורה במרכז הארץ לבין המתרחש בפריפריה.
שילוב מורים אתיופיים במערכת החינוך
פחות ופחות אתיופים בוחרים ללמוד חינוך בשנים האחרונות אך אלו שכן פועלים למען לימודים רוצים לשנות את מה שקורה במערכת. הקהילה אשר כן פועלת למען קידום העולים וילדיהם טוענת כי יחסה של המדינה הוא זה שגרם לאי צמצום הפערים הקיימים במערכת החינוך ובכלל בחברה בשנים האחרונות.
אחת הסיבות לכך היא משום שמדיניות הקליטה של העולים לארץ איננה מוסדרת כפי שהייתה אמורה להיות. בעיה נוספת קיימת בשל העובדה שמי שמתווה את מדיניות הקליטה הנם ישראלים והמדיניות איננה נקבע על ידי יוצאי העדה האתיופית וגם אם כן נעשה שיתוף שכזה הוא לרוב אינו מהיבט מקצועי. בנוסף, ריבוי התכניות בקרב הקהילה יוצר בלבול במקום ליצור שיתופיות.
לסיכום, יש עוד המון עבודה לעשות במטרה לשלב את הקהילה האתיופית בחברה שלנו וליצור איזשהו מקום לשוויון עתידי.